-
עובדות המקרה
עובד הועסק כפקיד בבית חולים במשך 20 שנה.
בשלב מסוים העובד נבחר כחבר ועד העובדים וכיו"ר ועדת בירורים. במסגרת תפקידו, פעל באופן נמרץ כנגד בעלי תפקידים בבית החולים תוך העלאת טענות (לרבות מול אגף המשמעת בנציבות) וחשיפת אי סדרים. הדבר הביא להידרדרות הדרגתית במערכת היחסים בינו לבין המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים.
כתוצאה מהידרדרות זו, העובד מצא את עצמו מוחרם וממודר על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי, שסירב להכיר בו כמייצג העובדים. המנהל אף ניסה לסכל את צעדיו ולהכשיל אותו. בנוסף, המנהל ניסה להפעיל על העובד לחצים פסולים על ידי הגשת תביעת דיבה נגדו.
כשנתיים לאחר מכן, החלו מחלוקות בין העובד למנהלת הישירה שלו במחלקת מיון, שנגעו לשיבוצו במשמרות. המנהלת הפסיקה לבקש ממנו סידור עבודה, לא התחשבה בבקשותיו ושיבצה אותו למשמרות שידעה שהן בעייתיות מבחינתו. בעקבות זאת, העובד נעדר מהעבודה לעיתים קרובות, דבר שהביא להגשת תלונה נגדו.
בעקבות המחלוקת העובד הועבר למחלקת תחבורה, בה היו שבעי רצון ממנו. לאחר חצי שנה, העובד עודכן שהתפקיד עתיד להצטמצם ל50% משרה. לאחר בירור, התברר שהדבר היה ידוע מראש, והוסתר ממנו על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי.
העובד ניסה לחזור למחלקה הקודמת, ללא הצלחה, עד שנאלץ להגיש בקשה לפרוש במסגרת פרישה מוקדמת.
כשנה לאחר פרישתו, העובד הגיש תביעה כנגד בית החולים, טען שהתנכלו לו, ושהוא אולץ לפרוש. בנוסף, נטען כי יש לראות בכך פיטורים כתוצאה ישירה של פעילותו בוועד העובדים וכנקמה על התלונות שהגיש. על כן, העובד דרש את החזרתו לעבודה וכן פיצוי כספי.
ראו גם:
-
החלטת בית הדין האזורי לעבודה
- בית הדין האזורי קבע שההתנהלות כלפי העובד אכן עלתה כדי התנכלות תעסוקתית. בין היתר, נקבע כי המנהל האדמניסטרטיבי 'סימן' את העובד כחבר ועד שאינו מיישר קו עם רצונו, וניסה ואף הצליח להצר את צעדיו בתוך הוועד ומחוצה לו.
בנוסף, המנהל פעל להעבירו למחלקה אחרת מבלי למסור לו את מלוא המידע הרלוונטי, והפעיל לחצים פסולים באמצעות תביעת הדיבה שהגיש כנגדו.
בית הדין התרשם כי בקשתו של העובד לפרוש נבעה מההתנהלות הפוגענית, אך מצא שזה חתם על הסכם הפרישה מרצונו ועל כן אין מקום להשיבו לעבודה.
לאור כל האמור, נפסק לעובד פיצוי בגין העסקה פוגענית בסך של 60,000 ₪.
הערעור לבית הדין הארצי
העובד ערער על פסק הדין וטען שהסכום שנפסק לו מינורי ביחס למסקנות החמורות של בית הדין האזורי בנוגע להתנהלות בית החולים כלפיו. על כן, ביקש להגדיל את הסכום ולהשיבו לעבודה.
בית הדין הארצי סבר שאכן קיים פער ניכר בין חומרת ההתעמרות כלפי העובד לבין גובה הפיצוי שנפסק לזכותו. בנוסף, בית הדין הארצי ביקש לתת לעובד פיצוי על הלחצים האסורים שהופעלו עליו על מנת להביא לפרישתו. לאור האמור, בית הדין הגדיל באופן משמעותי את הפיצוי לסכום בסך 300,000 ש"ח.
בנימוקים להחלטתו, ציין בית הדין את העובדה שבמקרה זה המעסיק הוא גוף ציבורי מובהק שחובות תום הלב וההגינות המצופות ממנו הן מוגברות.
בנוסף, ההתנכלות כלפי העובד התפרשה על פני תקופת זמן לא מבוטלת ובמספר מישורים, כולל התערבות בוטה ואסורה בהתנהלותו של ועד העובדים.
בית הדין ציין גם את העובדה שהאחראי העיקרי להתעמרות הוא בעל תפקיד בכיר בבית החולים הממשלתי שהפעיל כלפי המערער סמכויות ניהוליות, מבלי שגורמים נוספים שהמערער פנה אליהם בזמן אמת עצרו זאת.
לבסוף, בית הדין ציין שעוגמת הנפש שנגרמה למערער היא משמעותית וניכרת, וכי ההתנכלות השפיעה גם על ההסכמה שנתן המערער לפרישה מוקדמת, על כל הכרוך בכך מבחינתו לרבות מבחינה כלכלית לאורך השנים שלאחר פרישתו.
סיכום
בית הדין הארצי לעבודה קבע שנסיבות המקרה חמורות במיוחד ומצדיקות סעד מתאים, ועל כן קבע פיצוי מהרף הגבוה. כמו כן, בהחלטתו, בית הדין רצה להעביר מסר בעל חשיבות ציבורית שיהדהד וירתיע, בכל הקשור לתופעת ההתעמרות בעבודה.
עע 21934-02/21 *** יצחק חקמון נ' מדינת ישראל , בית החולים רבקה זיו בצפת , תנועת "אומץ"